לשכת התעסוקה
חוסר ודאות הוא מצב מאוד קשה. בעיקר ל-control freaks כמוה. לקום בבוקר ולא לדעת איך היום שלה ייראה, גם אם לכאורה קבעה לעצמה לו”ז (או לוזון, שלא לומר לוזונצ’יק). ובכל זאת, אין מה לעשות. כרגע יש חוסר ודאות. והיא? היא קצת מטפסת על הקירות. אולי לא באופן פיזי אבל בתחושות שלה. קמה בבוקר (לא בדיוק בוקר, אבל נניח… כי איך באמת אפשר לקום בבוקר כשבקושי אפשר להירדם בלילה?)
ללכת ללשכת התעסוקה נשמע כמו משהו שאפשר לעשות. נוסעת לשם. מנסה לחנות בעזריאלי. למה מנסה? כי הבניין עגול בלי סדר או היגיון כלשהו (לפחות לא כזה שמובן לה. והיא? היא אלופת הניווטים. באמת!) 20 דק’, מסתובבת בחניון של הבנין העגול ומתחילה להרגיש שכל הדם החם שבא לה בגנים מתחיל לצאת החוצה… והיום? היום אפילו לא התחיל… מוצאת חניה בסוף. אחרי שניסתה להרגיע את עצמה. פוסעת לעבר מגדל היובל. זה המגדל שנמצאת בו לשכת התעסוקה.
“איפה לשכת התעסוקה?” הפקידה המשועממת במודיעין אומרת בלקוניות: ” 2 קומות במדרגות הנעות. שמאלה בביטחון, שמאלה למעליות עד לקומה 2″. היא עולה. הכל מאוד הייטקי. כאילו. “רק כאילו. אל תשכחי שזה משרד ממשלתי”, היא אומרת לעצמה. “אל תתחילי עם ה-attitude הזו כי את יודעת מה בירוקרטיה עושה לך”, קול אחר מנסה להרגיע אותה. אולי את עצמו. הוא חושש לבאות… צודק!
מגיעה למודיעין של לשכת התעסוקה, לא לפני שהמאבטח בביטחון הראשון כמעט הפך לה את התיק לגמרי. אידיוט, היא חושבת. מה הוא חושב למצוא בתיק המסודר למשעי הזה? (היה שם ארנק, סלולרי, אוזנית blue tooth מפתחות בצרור, קלסר עם כל התעודות והמסמכים, בקבוק מים קטן ונרתיק עם משקפי שמש. הכל מסודר באנאליות מופתית). הוא בשלו: ” יש נשק? מכשיר להגנה עצמית?” (היא כמעט אומרת לו: “לשוני המחודדת שיוצאת כאשר היא פוגשת מאבטחים רפי שכל” ) “לא”. היא אומרת במקום. “לא” לקוני, קצר ומנומס. תיכף השדים ייצאו, היא מרגישה את זה. הקול השפוי מנסה להזכיר לה כמה בירוקרטיה משגעת אותה ואומר לה, כמעט מתחנן: בבקשה תירגעי”.
כאמור, התחנה הבאה מייצרת מפגש עם מאבטח נוסף במודיעין של לשכת התעסוקה. היא - “איפה לשכת אקדמאים?” “תעודת זהות בבקשה” (הוא). נותנת לו. שותק. מביט בתמונה שלה. לומד בע”פ את הכתובת? אולי את מצבה האישי? כמה קשה היתה השאלה ששאלה? מסתבר שזו שאלה מסובכת… היא שוב: “איפה לשכת אקדמאים?” “לכי ל-23″. לא מחזיר לה את התעודה. היא מבקשת אותה בנימוס. השדים שלה מתחילים להראות רצון לצאת החוצה. הם נהדפים. התעודה מוחזרת. היא הולכת ל-23 (זה חדר? אשנב? עמדה? קומה? אין את מי לשאול.) בסוף מצאה.
זה מעין open space with cubicles. על עמדה 23 כתוב שאין קבלת קהל. יופי. מה זה אומר? אה, יש חץ שמכוון לעמדה 18. בעמדה 18 יש פתק: ” משתתפים בצערו של XXX על מות XXX. קבלת קהל לאקדמאים בחלון 23″. “יופי, היא חושבת. נכנסת למשולש ברמודה. תיכף תבלע אותך האדמה. השדים מאיימים לצאת, אבל זוכרים שהם נתונים לחסדיה של פקידת הייעוץ וההשמה, אז הם מתעכבים קצת.
בסוף נדחפה לעמדה 21. שם ישבה ד. פקידה שאילולא היתה לועסת את המסטיק שלה כאילו היתה עדנה ברפת של קיבוץ יד מרדכי (או רבדים… 
. סתם, בדיחה פרטית), היתה יכולה להיחשב נחמדה. מתיישבת. ד.היא שואלת את עצמה לאן ד. מחייגת? למה היא לא מסבירה לי מה היא עושה ומה קורה? מתחילה להרגיש את השדים זוחלים החוצה. בכח היא מחזירה אותם פנימה. עונים לד. בטלפון. “הלו, אלכס? שמעתי שקיבלתם את דימיטרי לעבודה. … יופי… ממתי? טוב, נהיה בקשר” למה לעזאזל היא ביקשה את התעודה שלי אם טיפלה בדימיטרי עד עכשיו? And who the fuck is Dimitry? והאם אני כל כך שקופה שהיא מתעלמת ממני ככה? אלו רק חלק מהמחשבות שעלו לה בראש באותה העת. מבקשת את תעודת הזהות. מקבלת. לא מסבירה, לא שואלת, לא אומרת. כלום. מסתכלת על התעודה ומחייגת בטלפון. תפוס. ממתינה. שוב תפוס. ממתינה נוספת.
בחזרה אליה. ד. שואלת כמה שאלות לקוניות ואינפורמטיביות. היא בתמורה מציעה לה את הסימוכין לכל שאלה שנשאלה. ד. מצידה הודפת אותה בכח. היא חושבת “למה לעזאזל הכנתי את הקלסר הזה עד 1:30 בלילה?” “תראי את הכל ליעקב. הוא הפקיד שלך”. ד. היא גם קוראת מחשבות. לא רק משתמשת בלסת התחתונה שלה בנמרצות. היא בתמורה משיבה ב”אה, אוקיי. איפה יעקב יושב?” התשובה לא אחרה לבוא: “בעמדה 23, כמובן” (משולש ברמודה, כאמור. כנראה הוא נשאב לשם גם כן). אין טעם לשאול אותה על יעקב… זה לא יניב פירות, מה גם שהשדים ממש אבל ממש מאיימים כבר לצאת כי הם לא מסוגלים להתאפק עוד. ד. המדיום ממהרת לענות בלי שנשאלה, שהיום שלה הוא שני בין 8:30 ל-10:30 אז תראי ליעקב את כל הקלסר שהבאת…. מפגינה התעניינות. נשמה.
בינתיים היא מראה לה מה עליה לעשות בכל פעם שמגיעה. הייטק, כאמור. הנוכחות היא ביומטרית (להדיוטות- קריאת טביעת אצבע שמזוהה עפי מס’ ת.ז). ההסבר לא אחר לבוא: “אם תקבלי פתק עם ציור של בית עלייך לעלות מקומה 0 לכאן לפקיד שלך, ואם לא יהיה ציור אז רק תטביעי את האצבע). היא רק חשבה לעצמה שחבל שלא שמה את ה-wipes בתיק, כי מי יודע כמה אצבעות עברו כאן, ומי יודע איפה הן היו קודם. תחושת גועל עצומה עברה בה. איכס. תיכף היא מקיאה. ד., לעומת זאת מחייכת. כנראה זיהתה את הפרצוף הנגעל. זה עושה לה טוב. לכי תביני מה ה kicks של פקידות משועממות בלשכת התעסוקה.
יאללה, מכאן לביטוח לאומי. התחנה הבאה במציאות החדשה שנכפתה עליה.
*לאחיותיי הפסיכותרפיסטיות- שלום לי. אני לא דיסוציאטיבית, זו לא השלכה/העברה/הרחקה או שאר מחלות ידועות.
**לאחיותיי בשר ודם. כן, אני יודעת שאני לא מלכה (מקסימום דרמה קווין מעת לעת) ואל דאגה, אני לא אתחיל לדבר בגוף שלישי מעתה והלאה… 
מאת:hagintlv נשלח: 8 ביולי, 2008, 23:32 נושאים: בגרות, החיים הטובים, מה איתי מה איתי.
תגובות: 17
תגובות
-
תגובה מאת גל קטן
9 ביולי, 2008, 9:40
אם זה לא היה כל כך מצחיק זה היה עצוב…
אולי זה יעודד אותך שאת סובלת ואנחנו נהנים (oh ya)!וחוצמזה תלכי לספריה. זה בחינם. תקחי הרבה ספרי זבל ותהני מהחיים
-
תגובה מאת יעל
9 ביולי, 2008, 13:23
אם גם ככה החלטת לדבר ולספר בגוף שלישי, לפחות תהפכי את מאמרייך למקצוע - כתבי ספר…
יעל -
תגובה מאת יעל
9 ביולי, 2008, 13:25
במחשבה שנייה את גם יכולה להציע את מאמרייך לטובת טור בעיתון
יעל -
תגובה מאת hagintlv
9 ביולי, 2008, 13:36
1. גל קטן, תודה שהחיים שלי משעשעים אותך. אני הרי חיה בשביל לסבול (לא
). באנגלית זה נשמע יותר טוב. תתרגמי לך…2. אחות שלי. את מהממת ומפרגנת. נראה
אני לא בטוחה שבאמת החלטתי… זה פשוט קרה, ככה הגוף שלישי הזה…זה הילד הרע, תמיד הוא נכנס בלי שום אזהרה
ואת יודעת שאני אוהבת ילדים רעים… שנכנסים בלי שום אזהרה! תדמייני את סבתא שומעת אותי אומרת את זה. מה היא היתה אומרת? פושעת.. שורוק בפ’, כמובן…
-
תגובה מאת איריס
9 ביולי, 2008, 14:17
יושבת בעבודה, על כיסא חסר הגלגל, המזגן לא עובד, מכונת הצילום לא עובדת, יש בעיה עם הקווים של בזק אז קראתי את הבלוג שלך. מה זה צחקתי! נראה לי שאת עושה חיים
-
תגובה מאת יעל
9 ביולי, 2008, 14:21
אני טוענת שיש שלוש דרכים לפרנסה
1. עבודת כפיים
2. לימודים אקדמיים
3. כישרון
חביבתי את ניחנת בכישרון הכתיבה היוצרת עשי עם זה משהו הן לנפשך והן למחייתך…
יעל -
תגובה מאת hagintlv
9 ביולי, 2008, 14:27
iriseet
welcome!
אני לא מאמינה שאת עדיין יושבת על הכסא הזה. מה יהיה? מלכ”ר מלכ”ר אבל אני בטוחה שאפשר לממן לך כיסא חדש
תודה על הברכות… תהני. אני משתדלת גם, כשאני לא סובלת מידי -
תגובה מאת hagintlv
9 ביולי, 2008, 14:31
אחות שלי,
הבטחתי לאיש אחד אתמול בערב שאני לא מחליטה ועושה כלום עד סוף החודש. הוא אמר לי לנוח ולא להחליט כלום. והוא יודע… אני מקשיבה לו כי הוא ד”ר (משהו הזוי בטכניון, אבל מי בודק) חהחהחה
אז נראה לי שאצטרך להחליט רק באוגוסט. תנסי להיות אופרטיבית איתי אז… תודה בכל זאת. מהממת אחת. -
תגובה מאת efyska
9 ביולי, 2008, 19:22
שירות תעסוקה זה רק בשביל לקבל אבטלה, לבוא לשים את היד במזהה הביומטרי או לחתום וללכת. זהו, לא להשאר שם יותר מדי זמן. זה מדבק. -
תגובה מאת hagintlv
9 ביולי, 2008, 20:16
טוב אמא…. בחיים לא עשיתי את זה. כידוע, יש לי מלא “פעמים ראשונות” לאחרונה, וגם אל תדאגי, אני עם דרישות גבוהות הרי, מה שאקבל כדמי אבטלה זה בערך חצי ממה שמס הכנסה לוקח לי במשכורת בדרך כלל לא כולל בונוסים על זה שאני מוכשרת ומבריקה, אני לא באמת אצליח לחיות מהקצבה הזו לאורך זמן…
-
תגובה מאת נונה קרנונה
9 ביולי, 2008, 23:17
לחץ, לחץ לחץ…ואני זו במשפחה שמואשמת ברצון עז להלחיץ את עצמי
יפתי - סוף סוף יש לך הזדמנות לא לעשות כלום, נכון זה לא טיול ביערות הכרמל שאחרי יומיים את מתחילה להג’דנן ולטפס על הקירות, אבל זו הזדמנות (וראי איזה פלא לא אמרתי שיעור..)
יפה שלי, את אהובה ומוצלחת והעולם הזה בעדך- וכל יום קורים ניסים (הסכמנו על זה כבר לא?!). אז תשתדלי להנות, באמת ולנוח…ולהתאזן אחרי בולמוס ההורמנים שתקף אותך בחודשים האחרונים
כאחת, בעלת ניסיון בתחום, ולא בשל קיצוצים בחברה כי אם, מתוך קפריזה או גחמה ילדותית וחוסר יכולת להתפשר..אני יודעת בדיוק (אבל בדיוק מוחלט) מה את עוברת. מה שמקסים ומופלא-לא תזכרי שום תחושה שאת חווה עכשיו שתחזרי לעבוד. להיפך..תחלמי על יום חסר מעש מול הטלוויזה …
ואם את כבר רוצה להיות בלחץ הזה- הנה יש לך זמן ללמוד להכיל אותו…
חוצמזה- יעלי שיחקה אותה בתגובות
מה אגיד ומה אומר- אני חברה שלך, טובה. שתדעי
-
תגובה מאת נונה קרנונה
9 ביולי, 2008, 23:18
וגם- את באמת כותבת בצורה יוצאת דופן
יעקב דXXXX ממש -
תגובה מאת צהלה יצחקי
9 ביולי, 2008, 23:23
היי מתוקה, זה פשוט מקסים, אהבתי את הכתיבה בגוף שלישי, אהבתי את ההומור הקטן, את התיאור של השדים, ההתמודדות עם הבירוקרטיה, אוהבת אותך כל כך…
-
תגובה מאת hagintlv
9 ביולי, 2008, 23:50
נונה מתוקה, אני כותבת כמו אבא? אני זורחת עכשיו. מנצנצת ממש. די, תמשיכי!!!!!! לגבי ההורמונים- הכל בהסכמה, את יודעת… לא היתה שם שום תקיפה. מרצון לגמרי . ולמה את מוציאה אותי מהארון ככה בעניין יערות הכרמל? זה מזיק לי לתדמית ולעור… אני מג’דננת אחרי כמה ימים כי אין שם בטון… קשה לי בלי בטון הרי… אני מכורה כבר שנים לעיר אבל גם ליערות מדי פעם, ככה בקטנה בריאה וחיה עלייך
-
תגובה מאת hagintlv
9 ביולי, 2008, 23:56
צהלה מותק. כשזה בא ממך, זו מחמאה. די תמשיכי גם את… הכל חוזר אלייך
-
תגובה מאת יעל
10 ביולי, 2008, 13:32
אחיותיי היקרות אם כבר מדברים על יערות הכרמל אולי ניסע לאיזה יום פינוק בספטמבר? מה דעתכן, עדכנוני
יעל -
תגובה מאת hagintlv
10 ביולי, 2008, 13:39
אני בעד מותק. בואי נעבור לפרטי לתיאומים…
השארת תגובה