גם אני מצטרפת למאה ה-21

 זה לא סוד שלא שמח כאן לאחרונה. בד”כ כשלא שמח אז שי, הספר שלי, מצליח מאוד מאוד לשמח אותי כי הוא צובע לי את השיער או מושח אותו באמפולה שמרככת אותו (את שיערי היפה והגולש) כאילו היה אנגורה משיית נעימה במיוחד. אז זה מה שהחלטתי לעשות גם היום. התקשרתי. שאלתי אם אני יכולה לבוא עוד חצי שעה. אמר שברור, אז באתי.

טעות. ט ע ו ת. זה מה שזה היה. ביקשתי שיצבע אותו כי שוב מבצבצים להם צבעי הלבן בשורשיי הקרקפת ואז באה לי הברקה, כלומר טפשות מוחלטת. “בוא נעשה אינדירה” מצאתי את עצמי מבקשת. ככה, כמו זאת  

 פתאום התחשק לי כל כך פס לבן כזה במרכז (או בצד) בין החום שוקולד של השיער שלי. אינדירה כזה. עם חשיבות וקטע וגו’. חשבתי לעצמי שזה יכול להיות נחמד שמעתה אני אסתובב ביקום עם פס לבן במרכז הראש. כמה תשומת לב אני כבר יכולה לרצות למשוך? נו באמת???

ישבתי עם הצבע על הראש מ-13:00. כמעט השתגעתי. אורך רוח, סבלנות ודומיהם לא באמת באים לי באופן טבעי, אבל אמרתי שבשביל אינדירה אני מוכנה. חיממו לי עם דיפיוזר. הוסיפו עוד חמצון וקשקושים. בסוף כבר לא יכולתי עוד. השעה היתה 17:00. ביקשתי לצאת מכבלי הצבע כי כבר הייתי מג’וננת, וגם כי כבר כל כך רציתי לראות את האינדירה בשיערי. איך התרגשתי.

איזו טפשות. איזו עאמה אני. מה בדיוק חשבתי לעצמי? שטפו. משחו באמפולה, ייבשו. בא לי למות.

אני מרסל. שלום נעים מאוד. באתי לנקות לכם/ן את הבית. הנה. עיניכם/ן הרואות. זה לא לבן. הפס הזה. זה שחורדיני. כן, אני חגיתי נהייתי שחורדינית. בגיל 41…

 אז מה כבר אמרו לי היום סתם א/נשים או בעיקר אוהביי? הנה מקצת השנינויות:

1. “זה מאוד מעניין” (איזו עאמה שבאה להסתפר אצל שי. אני כמובן נבחתי עליה” “זה לא סֵפֶר, גיברת. זה שיער. או שזה יפה או שזה לא. מה קשור מעניין עכשיו?” מסכנה. עפתי עליה במלוא העוצמה. לזכותה ייאמר שהיא באמת היתה עאמה, אבל)
2. “סופסוף את כמו כולם. נכון נמאס לך להיות מיוחדת ורצית להיות פשוטה ורגילה? הנה עכשיו את כזו.” (תודה רבה לך אמא של ז’וז’ומייסטר. באמת תודה)
3.  ”איך תלמדי אותי אנגלית עכשיו? את נראית כמו עובדת בית” (בבהלה, הפנמיסט המסכן. הבין שעם השחורדיניות כנראה הלך גם כל הידע המאוחסן במוח… ואחותי, אמא של הפנמיסט, הבן שלך לא יודע להגיד מנקה/עוזרת בית? או שאולי לא נעים לו להלבין את פני דודתו… )
4. “תסתכלי על חצי הכוס המלאה - עכשיו יקבלו אותך לכל עבודה. את כבר לא אוברקואוליפייד יותר, מרסל” (מתפוצץ מצחוק, אבא של הפנמיסט)
5. “זה לא נורא החום אדמוני הזה כמו שאת מתארת, אבל הפס הזה זה ממש כמו פודל. את נראית כמו פודל, אחותי” (נונה, ששניה אחרי נזפה בשי על מה שעולל לי)

וכן, קבעתי תור ליום שישי בבוקר דחוף ( !!!!!!!!! ) לתקן את הזוועה. דחוף. 

ואם יורשה לי, ככה, בקטנה, פניה לבורא עולם - אני פונה אל הלב שלך, בורא עולם. תראה מה אני עושה כבר מרב שצער לי פה. ביקשתי, תחננתי, צעקתי, דרשתי. אתה שומע אותי? מקשיב לי בכלל? הגעתי לתהום נשייה מרב האי שמחה הזו. נהייתי מרסל. אבל רק במראה. כן, זו עדיין אני… אז אל תטעה, למקרה שהחלטת לשמוע אותי. זו חגיתי, מתחת לשחורדיניות. כן, כן, אני.

תודה