לאחרונה, אני לא כותבת הרבה. לא כי לא קורים לי דברים, אלא כי אני פשוט שומרת אותם לעצמי (טוב, לא רק, אבל בעיקר). למה? ככה. ככה זה מתאים לי בתקופה האחרונה. אולי זה ישתנה. בכל אופן, התלבטתי ארוכות אם לכתוב את הרשומה הבאה. מכל מיני סיבות. לבסוף, החלטתי שאני חייבת לכתוב אותה. בדיוק בגלל אותן סיבות שבגללן שקלתי לא לעשות זאת.והיא יצאה ארוכה. ארוכה מאוד מאוד….
סיפור המעשה
השבוע היתה לי פגישת עבודה עם מישהו. בבית קפה. לקוח פוטנציאלי. הפנה אותו לקוח אחר שלי. מישהו שאני מכירה הרבה זמן כבר. הפוטנציאלי הזה הוא בן 62. עם בת זוג וילדים. למה זה משנה? תיכף הכל יובן… הפגישה הלכה מצוין. עברנו על הדברים הרלוונטיים. שאלתי את השאלות הנדרשות כדי שאוכל להמשיך. התחלנו לעבוד. סיכמנו שאשלח לו טיוטת עבודה ביום שלישי, כדי שנתקדם הלאה. בסיום הפגישה הוא שילם לי על הפרוייקט. אמרתי שהוא יכול לשלם בתום העבודה. כשיהיה מרוצה. לא צפיתי את שעתיד לבוא. אפילו לא קצת. ולי יש אינטואיציות משובחות. בדרך כלל. מי שמכיר/ה אותי יודע/ת…
מי אני
אני, חגית, אישה בת 41, אסרטיבית. יודעת מה רוצה רב הזמן. מנסה לדייק ככל האפשר. שומרת על גבולות הגוף של עצמי ושל הסובבים אותי. “פוצית” כמו שקוראת לי חברה אחת (ובזה היא מתכוונת שאני לא מערבבת מרחבים). מפרידה ביזנס מפלז’ר במובן שאני מקצועית או שואפת לשם. כל הזמן. לא מחפפת. עבדתי עם נפגעות תקיפה מינית, הכשרתי מתנדבים ומתנדבות, הנחיתי סטודנטים וסטודנטיות. הנחיתי סדנאות למניעת הטרדה מינית, ועודני עושה זאת. לכל מיני קהלים. אני, מה שנקרא פמיניסטית מודעת. לא פרייארית. אז מה?
שיום (היכולת לתת שמות לדברים. להגדירם)
חוק למניעת הטרדה מינית, התשנ”ח 1998 מטרת החוק
חוק זה מטרתו לאסור הטרדה מינית כדי להגן על כבודו של אדם, על חירותו ועל פרטיותו, וכדי לקדם שוויון בין המינים.
הטרדה מינית והתנכלות (תיקון: תשס”ד, תשס”ז) 2
(א) הטרדה מינית היא כל אחד ממעשים אלה:
(1) …
(2) מעשים מגונים כמשמעותם בסעיפים 348 ו349- לחוק העונשין;
בתום הפגישה הכביכול מוצלחת, ליווה אותי הלקוח הפוטנציאלי לרכב. שאלתי אם הוא חונה לא רחוק ממני, והוא לא ענה, או שכן. בכל אופן, איני זוכרת מה אמר. המשיך ללוות אותי. הגענו לרכב. פתחתי את הדלת. הושטתי יד ללחיצה. הוא משך אותי אליו, תובע ממני נשיקה. הגשתי את הלחי. קצת המומה, אבל הגשתי את הלחי בכל זאת. נישק אותה. תבע נוספת. אמרתי שזה ביזנס ולא פלז’ר. אמר שזה לא קשור. זה בעצם שניהם. הגשתי את הלחי השניה. (שוב? מה? את מפגרת? אומר לי קול פנימי) נישק אותי בפה. מיד אח”כ עשה זאת שוב. נשיקה בפה? פחחח…
מעשה מגונה. זה מה שזה. רגע, לא אמרתי “לא”. אבל הראיתי שלא. בשפת הגוף. אולי לא הבין? למה את מאפשרת את זה שוב? מילא אחרי הפעם הראשונה. אבל שזה יקרה שוב? ואז אפילו הוסיף: “לא נראה לי שאת לא רוצה”. ואני המומה. רוצה רק להיכנס לרכב ולהקיא, או לברוח, או לשכוח או ווטאבר… ככה התרוצצו לי השאלות בראש… נכנסתי לרכב. מילה אחת רצה לי במחשבות. אח”כ גם נאמרה בקול רם במשך יומיים. מילה קצרה. 4 אותיות. איכס. איכס איכס. ועוד ביטוי אחד: הטרדה מינית. ובמשפט: עברתי הטרדה מינית עכשיו. היום. בבוקר. אתמול. שלשום. בתחילת השבוע… (עברו כמה ימים מאז… ) אני כבר לא נסערת.
יכולתי לחשוב שזה סתם. יכולתי לא לעשות מזה עניין. יכולתי… אבל אני יודעת איך קוראים לזה. זו לא חיבה אבהית או הבעת חיבה גברית. זו לא מחווה, וזה לא שרמנטי. יש לזה שם. קוראים לזה הטרדה מינית וביתר דיוק מעשה מגונה. מאוד פשוט. לכאורה…
את לא לבד
לא, אני לא. לפני שהגעתי הביתה חשבתי לעצמי כמה נשים עברו את הדבר הזה מול אותו איש? (מנהל בכיר בחברת יבוא יצוא גדולה בארץ. עבד שם 34 שנים) איכס. כן, אני יודעת. המילה הזו היא תמצית ההגדרה של החוויה. אני לא לבד. בטוח. בטוח שיש עוד יועצות, מנהלות, מזכירות, אחראיות צוות, טכנאיות, פקידות קבלה, קולגות נוספות שעברו מולו אותו דבר. או משו דומה. הטרדה מינית. אני מזכירה לעצמי. כמה מהן דיברו? אמרו? התלוננו? לא יודעת. אולי לא הרבה. אולי אף אחת.
תיחום והפרדה (הצבת גבולות. מתחמת ומפרידה מה ששייך לי וכיצד אני פועלת. ימימה)
כלומדת ימימה, אני יודעת מה שייך לי ומה לא. אני יודעת שאני יכולה לקחת אחריות רק על מעשיי, על רגשותיי וגו’. איני יכולה להיות אחראית לרגשות ומעשים של א/נשים אחרים. בכל זאת, אני מזכירה את זה לעצמי ללא הרף. גם בקול רם. אני אומרת לי שלא עשיתי דבר לקדם את ההתנהגות הזאת של המטריד. מזכירה לעצמי שאיני אשמה, שאיני אחראית על מעשיו, שהתנהגותו אינה מתאימה כלל וכלל. הבחירה שלו להתנהג ככה קשורה אליו. אליו בלבד. לא אליי. אני רק סטטיסטית שם. זה יכול היה לקרות לכל אחת אחרת.
דיעות קדומות
האמנם? אם זה ככה, אני שואלת את עצמי, אז למה מתגנבות למוחי השאלות הבאות: למה פתאום הוא עשה זאת? משהו בשפת הגוף שלי שידר לו משהו הפוך? חֲבֵרָה אמריקאית, מנהלת פיתוח עסקי בחברה ישראלית מאוד מאוד גדולה ומוכרת בארץ, שאלה אותי אותן שאלות ואף יותר מזה - מה לבשת? איך ישבתם בקפה? מה היתה הקרבה ביניכם? דיברתם על דברים אישיים? למה הוא עשה את זה? למה שיעשה כזה דבר? אני חושבת שבגלל המבטא האמריקאי שלי אף אחד לא התחיל, כלומר הטריד אותי אף פעם כאן. כולם מפחדים מ-lawsuit. את מאוד חזקה. את אחת הנשים הכי חזקות שאני מכירה. וגם מודעת. מאוד. איך זה יכול לקרות? ועוד לך?
אני מקשיבה לה. ולא עונה. בעיקר מקשיבה. ויודעת שהיא לא מתכוונת לפקפק בי, ויודעת שהיא יודעת שאני לא רציתי ולא הזמנתי, והתלבשתי מאוד פרופשיונאל ובלה בלה בלה ו-yada yada yada… ובכל זאת היא לא יכלה להפסיק לשאול את השאלות האלו. וכל מה שאמרתי לה היה מאוד פשוט: הוא עשה את זה כי הוא רצה, וחשב שהוא יכול ומותר לו, ולא העלה על דעתו שאני לא ארצה. מאוד פשוט…
אינטואיציות
המילה איכס אמנם מסכמת את החוויה, אבל לא פותרת לי את הבעיה. היא רק מתארת את מגוון הרגשות שאני חווה. האינסטינקט הבסיסי שלי אומר לי לשתוק. להשתיק. כאילו זה לא קרה. כאילו זה היה סתם משו קז’ואלי. אני מנסה לשכנע את עצמי ע”י רציונליזציה: הרי אם הייתי יוצאת לדייט עם בחור, שלא ממש מצא חן בעיניי, ובכל זאת היה מנשק אותי, הייתי מיד מנפנפת אותו, או לפחות מראה לו שזה לא מתאים, כלומר, מבהירה לו שאני לא מעוניינת.
האם יכולתי לצפות את התנהגותו? אולי. ואולי לא. באמצע הפגישה היתה בעיה טכנית עם המחשב. לא היה ברור מהי. עליתי על הבעיה. הוא נכנס קצת להיסטריה, כי חשב שנמחקו קבצים. פתרתי אותה אחרי כמה נסיונות. הכל הסתדר. הושיט לי יד לאות הערכה. חשבתי שנותן לי “כיף” (היי פייב, מה שנקרא). לקח את ידי ונישק את גב ידי. אמרתי לי בלב, שככה מתנהגים אנשי דורו (60 פלוס, כאמור) שניצלים ע”י נסיכות אמזונות. איך לא הבנתי? איפה האינטואיציות הבריאות שלי? אלו שאני תמיד סומכת עליהן ובד”כ לא מכזיבות? איפה הן? הממ….
את לא לבד פעם שניה. תמיכה
אז הגעתי הביתה. ולא שתקתי. כלומר לא לגמרי. התקשרתי לאחותי. לא ענתה. התקשרתי לאחות השניה. גם לא ענתה. ל-2 חברות פסיכותרפיסטיות. תשובה אַיִן. לחברה נוספת. היא בקפריסין. נזכרתי כשלא ענתה לי. SMS לאחות הראשונה. ועוד אחד. לא רציתי להישמע נואשת או היסטרית או מבוהלת או פסיכוטית…. נו, כל המילים האלו שמתארות נשים במצוקה. קשת התגובות הזו שגברים פטריארכליים ייצרו אצל נשים שנפגעו מהם בדרך זו או אחרת.
ניסיתי לקבל תמיכה ממעגל התמיכה הקבוע שלי. זה שאומר לי מילים כמו: את מקסימה. לא הזמנת את זה. את נהדרת. איכס. את צודקת. הוא מגעיל. זה לא מגיע לך. לא נוותר (שימו לב, לא “אל תוותרי”), איך את? וגו’…
ובכל זאת, לא יכולתי לדבר על זה עם אמא שלי. למרות שהיא תומכת. מאוד. ומבינה (אותי וגם עניין). פחדתי מאיך שתגיב. כלומר, ממה שזה יעשה לה. שיישבר לה הלב, כי הבת שלה הוטרדה אתמול בפגישת עבודה… וחשבתי לעצמי שאני עושה מה שלמדתי בספרים - שנפגעות ומוטרדות לא מדברות על הפגיעה כי הן חוששות שהסביבה לא תוכל לעמוד בזה. היא יכולה. תאמינו לי. (אמא שלי וגם הסביבה. כל סביבה.)
זיהוי תכונות אישיות
אני מודעת ואסרטיבית וחזקה. וגם מאוד רגישה. אך אני גם יודעת שזה לא ישבור אותי. גם אם ינסה… לא אתן לזה לדכדך אותי… אז נכון, כרגע בכל פעם שאני חושבת על זה, אני מתחלחלת ומצטמררת בכל הגוף. אבל זה יעבור. תיכף. מה אעשה? לא יודעת כרגע, אבל לשתוק זו בטוח לא אופציה. הנה, הריני כותבת. ובטח אפילו אפרסם את זה בבלוג שלי. וגם, אני אומרת לעצמי שבפעם הבאה אולי לא אתן לאף אחד ללוות אותי לרכב. לא באור יום ולא בטיח… מצד שני, מה זה משנה? זה יכול לקרות בכל מקום… וזמן… העיקר הוא ללמוד מהניסיון. ולא להרגיש אשמה, או אחראית למעשים של אחרים.
אחריות מול אשמה
כשהנחיתי את הסטודנטים/יות שלי בעבר, הייתי מנסה להעביר את המושג הזה דרך דוגמא מעולם אחר: “נניח שיש לך רכב. ונניח שהחנית אותו במקום ציבורי, הומה אדם, מרכזי. נניח שיש לך רדיו/דיסק משוכלל ברכב. ולא הוצאת אותו כשיצאת מהרכב. השארת אותו ככה גלוי. ועוד נניח, שמיהרת מאוד לפגישה שלך, ושכחת לנעול את הרכב. ואז באו גנבים. ופרצו לרכב, וגנבו את הרדיו/דיסק הזה. אז האם את אשמה?” ניסיתי תמיד להעביר את המשמעות של אחריות (זו אחריותי לוודא שהרכב נעול) לעומת אשמה (אני לא אשמה שפרצו לי לרכב. יכלו לפרוץ לכל רכב אחר, גם אם היה נעול, הרי).
מוסר השכל - אני צריכה להגדיר את הגבולות של עצמי היטב. זו האחריות שלי להראות או להגיד לא. זו האחריות שלי להיות עירנית, ולדעת שזה יכול להגיע מכל כיוון, מכל צד, בכל שעה של היממה. זו גם האחריות שלי לא להיות חרדתית ולהתנהל בהיסטריה… אבל זו לא אשמתי כשזה קורה… ככה אני אומרת לעצמי, ומצליחה (רב הזמן) לשכנע את עצמי.
קב’ סיכון
אני תוהה מי בקב’ סיכון גדולה יותר, אלו שלא מודעות, שלא גדלו בסביבה פמיניסטית, לא חונכו לשוויון או לא נחשפו לכך, או נשים כמוני- מודעות, חזקות, אסרטיביות, פמיניסטיות, שלהן “זה לא קורה” (לכאורה)… טוב, אני לא באמת תוהה, אני די יודעת את התשובה… אבל הייתי חייבת בכל זאת להתריס…
בת של מלך
למדתי לאחרונה, שאני בת של מלך. מלך מלכי המלכים. וככזאת, צריכים להתייחס אליי בהתאם.כלומר, לא מגיע לי שיטרידו אותי, לא מגיע לי יחס משפיל, לא מגיע לי שמישהו שפוגש אותי לפגישת עבודה ינשקני פעמיים בפה, ועוד יגיד לי שלא נראה לו שזה לא נעים לי. יש לי פה. אני יודעת להביע את עצמי בכמה שפות באופן שוטף. לא צריכה שידברו עבורי ובשמי ובשבילי, ובטח לא שיחליט מה נעים לי ומה לא. זה לא מגיע לי.
תמיכה וגם אינטואיציה אימהית
אני יושבת עם אמא שלי בבית קפה למחרת. שתינו אוכלות ארוחת בוקר. המילה “איכס” שוב יוצאת לי מהפה כל כמה דק’, כאילו חליתי בטורט ואיני יכולה לשלוט בזה. היא שואלת מה איכס, ואני ממציאה. כל פעם מחדש… עד שאי אפשר כבר. אני אומרת לה שאבא חסר לי. והיה לי חסר מאוד בעיקר אתמול. היא אומרת שגם לה הוא חסר, ושואלת אם היא יכולה לעזור למרות שהיא לא אבא. “הוא בטוח איתך כאן, מקשיב ותומך”. ככה היא אומרת לי.
ואז אני מספרת שאתמול היתה לי פגישת עבודה עם איש בן 60 פלוס שהיתה לא ממש מוצלחת. היא שואלת מה לא היה מוצלח, ואני אומרת שאני עושה עבורו את העבודה אבל הוא איש דוחה. ואז, היא שואלת בנון שאלנט, בלי פאניקה ובלי היסטריה. האדמה מתחת לרגליה וגם לרגליי לא נשמטת וטון הדיבור שלה לא גבוה ועצבני כפי שחששתי שיהיה: ” הוא התחיל איתך?” ואז מתקנת את עצמה: “הוא הטריד אותך?” כן, אני אומרת. “הוא ניסה לנשק אותך?” כן, שוב אני. איך היא ידעה? איך? לאמא שלי יש אינטואיציות מדהימות, וגם יכולת תמיכה. ותודה לבורא עולם שהיא אמא שלי. מאיפה יש לה את זה? היא אמא. שלא מפחדת לפחד, ולא מפחדת להתמודד עם דברים קשים או רעים שעלולים לקרות לנו. אני גם רוצה להיות אמא כזו.
אח”כ שתינו מדברות על אבא שלי, שבטח היה נגעל מהאיש הזה ואומר לנו שלא כל הגברים כאלו, ויש הרבה הרבה הרבה מאוד גברים כמו אבא שלי. מכבדים, לא מטרידים. לא חושבים שהכל מגיע להם. ונזכרנו שכל העובדים/ות שלו ומזכירותיו האישיות קראו לו “אבא”, כזה אבא נורמלי, שדואג לילדיו ושומר עליהם שלא יקרה להם שום דבר רע. ואם קורה אז הוא שם כדי לתפוס, להחזיק, להגיד שהוא מספיק יציב כדי שלא יתמוטט שם כלום. אבא שלי האהוב, שאיננו עוד.
אבל אמא שלי כאן חזקה ולא מתמוטטת. תודה, שוב לבורא עולם. ופתאום המשא אינו כה כבד. אני כבר לא אומרת איכס כל כמה דק’. אפילו לא כל כמה שעות. ואז יודעת שאני צריכה לכתוב. לא לשתוק. להוציא את זה החוצה. ומה שנשאר זה פשוט לתרגל תגובה אחרת. מה שנקרא להיות מוכנה לכל צרה שלא תבוא, אבל את זה אי אפשר לעשות בכתב, נכון? בשביל זה אני צריכה מתנדבים ומתנדבות… פרקטיקום, מה שנקרא…
ושלא נדע עוד צער, אה? 
חוץ מזה, למיס טנטרום יש גם דוד דתי שאצלו בבית קוראים ליושב במרומים הקב”ה. 
אההה (אנחה)
ובכן, הוא לא חשב ככה בכלל. שנפרדנו, כלומר. כי עובדה שהתקשר אתמול לשאול מתי נפגשים בערב ומה עושים. אני הסקתי שבגלל שלא דיברנו בחמישי אז הפרידה, או יותר נכון, סיום ההתרועעות עלה יפה. תקשורת לקויה אמרתי, אה? בהחלט…